מאמרים

מהם בעצם ריקודים סלוניים?

הריקודים הסלוניים התפתחו במקור מריקודי עם שונים, שאותם היו רוקדים בחוץ או במקומות כינוס עממיים שונים.

במהלך הדורות, הריקודים האלה נכנסו יותר ויותר ל"סלונים" של החברה הגבוהה, עברו לפעמים עידון וסיגנון, והפכו למה שאנחנו קוראים היום ריקודים סלוניים.

סגנונות הריקוד הסלוני

לצורך תחרויות הופעות ובכלל, קיימים עשרה סגנונות ריקוד שונים, שמחולקים לשתי קבוצות עיקריות של ריקודים:

• הקבוצה הסטנדרטית – נקראת גם International Ballroom


• הקבוצה הלטינית, שנקראת גם International Latin.

כל קבוצה כזו כוללת חמישה ריקודים שונים, שלכל אחד מהם סגנון וחוקים משלו.

• כיום - בעיקר בתחרויות והופעות – פחות מקפידים על תנועות מסוימות וקשיחות, אלא מאפשרים לרקדנים להתבטא יותר, כשהכל במסגרת הסגנון הכללי.

הסגנונות הסטנדרטיים

המכנה המשותף לסגנונות הריקודים הסלוניים האלה הוא שכולם מגיעים מאירופה. בנוסף, בני הזוג חייבים להיות במגע מתמיד לאורך כל הריקוד, ולא "לעזוב ידיים" מתחילתו ועד סופו.

כללי הלבוש של סגנונות אלה גם הם קבועים, כאשר הגבר לובש חליפת טוקסידו שחורה (כיום כבר "לרוב") והאישה לובשת שמלת ערב, שלרוב היא מפוארת או מאוד "יצירתית".

• ואלס – נקרא גם ואלס אנגלי. זהו ריקוד יחסית איטי (מקצב שלושה רבעים, 28 תיבות לדקה).


• ואלס וינאי – ואלס מהיר יחסית – 60 תיבות לדקה; מקצב שלושה רבעים – שמתאפיין בסיבובי זוגות רחבים יחסית על רחבת הריקודים. הדוגמא היפה ביותר לריקודי ואלס כאלה היא נשף האופרה של וינה, שנערך שם מדי שנה.


• באוסטריה מתייחסים לואלס הווינאי כאל 'ה-וואלס', ואילו הואלס האנגלי נקרא פשוט ואלס איטי.


• טנגו – במקור אמנם לא אירופי, אלא ארגנטיני, אבל הגיע לאירופה לפני שהריקודים הלטיניים נכנסו לקטגוריה וכך השתרש באירופה. המקצב שלו בינוני – 32 תיבות לדקה, שני רבעים.


• פוקסטרוט – ריקוד בתנועות ארוכות יחסית – ארבעה רבעים ב- 28 תיבות לדקה. הוא מזכיר מאוד ואלס אנגלי, אבל המקצב שלו הוא 4/4 ולא ¾. קיימים שלושה סגנונות של פוקסטרוט. הריקוד הזה נחשב לאחד הקשים בעולם הריקודים הסלוניים, אגב, ודורש הרבה גמישות.


• קוויקסטפ – 50 תיבות לדקה במקצב 4 רבעים. ריקוד מהיר וקופצני, שילוב של פוקסטרוט וצ'רלסטון והוא האבא של מה שאנחנו מכירים בשם "סווינג", שהתפתח בשנות השישים.

הסגנונות הלטיניים

הריקודים השמחים והמשוחררים יותר של עולם הריקודים הסלוניים.

הרבה נצנצים, המוני שמלות קצרות ואפילו ביקיני... הגברים לעיתים טופלס. מה הרעיון?

הרעיון הוא לתת הרבה חופש – גם חופש תנועה וביטוי -  לרקדנים להביע את עצמם ואת הרגשות שלהם, ממש כמו במרכז ודרום אמריקה.

• צ'ה צ'ה – במקור מקובה. בני הזוג משחקים זה בזה, כאשר התנועות חזקות אבל הכל בשליטה (בעיקר של הגבר). האהבה פורחת – והאישה, למרות הניסיונות כביכול, לא באמת בורחת...


• סמבה – הריקוד הגדול של ברזיל, ישירות מהקופה קבנה והקרנבל של ריו. ריקוד שמח, קיצי ומלא תנועות אגן וירכיים. bounce.


• רומבה – עוד ריקוד קובני, אבל בעל מקצב איטי ו'אוהב'. בין בני הזוג – האישה החושנית והגבר שמחזר אחריה – מתפתח משא ומתן על הדייט הבא (או בכלל).


• פאסודובלה – מוכר מאוד מאולמות הריקודים של שנות השישים בתל אביב... במקור היה הריקוד הזה (מספרד) חלק מהסט הסטנדרטי, אבל כאשר נכנס הטנגו לסט הזה, הוא הועבר למקבץ הלטיני. מזכיר קצת פלמנקו.


• ג'ייב – טוויסט וסווינג שמח ומהיר, שבו האישה מתגרה בבן הזוג שלה. הרבה הרמות ברכיים, כפיפות ותנועות אגן מהירות.