מתעניינים בריקודים סלוניים? הטנגו הוא כידוע אחד מחמשת הסגנונות האירופיים, אבל איזה טנגו בדיוק? הטנגו הפיני? אולי הארגנטינאי? הנה כמה מילים על הטנגו בגרסא הסלונית
טנגו – קווים כלליים לדמותו
הטנגו הומצא כנראה בסביבות 1880 בארגנטינה, והיה מבוסס על מסורות ריקודים ומוסיקת המילונגו - מקצב של עבדים אפריקאים שהובאו לדרום אמריקה.
בתחילת המאה ה- 20 הגיעו להקות ומוסיקאים ארגנטינאים לאירופה, ניגנו שם את המוסיקה במקצב הידוע, והטנגו תפס במהירות – כמו אש בשדה קוצים. בתחילה הייתה זאת לונדון, שנפלה ברשת והתאהבה, אבל מהר מאוד הריקוד עבר ליבשת, והפך פופולארי בפריס ובמיוחד באיטליה הלטינית והחמה באופייה.
הטנגו הארגנטינאי נחשב לאותנטי וה'אמיתי' ביותר, אבל במהלך הדורות התפתחו גם סגנונות מקובלים אחרים. בעולם התחרויות התקבע הסגנון שנקבע על ידי האנגלים (1912), והוא זה שקיבל את השם "טנגו בינלאומי".
ככלל, כל סגנונות הטנגו מגיעים מאחד משני הסגנונות הבסיסיים, העיקריים, של הריקוד:
- ריקוד פתוח יחסית, שבו הגבר מוביל את האישה כאשר יש מרווח ביניהם.
- ריקוד סגור, הדוק, שגם בו הגבר מוביל את האישה, אבל כשביניהם יש תמיד מגע – החלק העליון של הגוף, באזור החזה – כמו בארגנטינה – או בחלקים התחתונים של הגוף – בירכיים ובאזור המותן, כמו בריקוד האמריקאי או הבינלאומי.
טנגו – הגרסא הסלונית
כמו הטנגו עצמו, גם הטנגו הסלוני מחולק לשני סגנונות עיקריים:
הטנגו האמריקאי והטנגו הבינלאומי.
שני הסגנונות האלה נקבעו והוכנסו "לספר" כדי שאפשר יהיה להוסיף לריקוד תנועות אירופיות ואמריקאיות יותר, ואפילו הוליוודיות, בימים שסרטי הקולנוע היו מוצפים בריקודי טנגו חושניים של כוכבי מסך הכסף.
- הסגנון האמריקאי מאפשר לרקדנים להיפרד זה מזה מדי פעם, כדי להכניס את אותן תנועות מיוחדות, ואילו הסגנון הבינלאומי הדוק וסגור יותר.
הטנגו האמריקאי
הטנגו הגיע לארצות הברית מארגנטינה, והפך פופולארי שם בזכותו של רודולף ולנטינו: שחקן וכוכב הוליוודי של ימי הסרט האילם, שכיכב (1921) בסרט "ארבעת פרשי האפוקליפסה" ורקד שם את הגרסא שלו לריקוד (דקה 41 לערך).
- הסגנון של ולנטינו היה חייב להתאים להוליווד של אותה תקופה, ולכן עירב לא רק תנועות משלו בטנגו, אלא היה יותר פתוח ופחות צמוד מהריקוד הארגנטינאי החושני.
בסופו של דבר היה זה ארתור מאריי האמריקאי – מדריך ריקודים מפורסם – שקבע את הסגנון האמריקאי.
הטנגו הבינלאומי
הריקוד התפרסם בלונדון במחזה שהועלה על הבמה בשנת 1912 – קומדיה בשם The sunshine Girl. מהר מאוד הוא חצה את התעלה ליבשת, והפך פופולארי מאוד גם בפריז.
למרות שהבריטים היו אלה שניסו לקבוע את החוקים לטנגו - לשם התמודדות בתחרויות – הרי שבסופו של דבר שילבו האירופאים בריקוד גם אלמנטים מהריקודים הקלאסיים שלהם כמו הוואלס, למשל. אלה, ולהטוטים טכניים ותנועות מורכבות ממשיכים להשפיע גם היום על הריקוד הנפלא הזה, לעדכן ולשנות אותו.
